בימים אלו חוגגים אנו את יום העצמאות ה – 63 של מדינת ישראל. המעבר בין החג היהודי-דתי של פסח לחג הישראלי-אזרחי של עצמאות ברור ומובן. שם יצאנו מעבדות לחירות והתחלנו את הדרך הארוכה של הפיכה לעם; כאן הכרזנו על עצמאותנו המדינית וקבענו מושב קבע לעמנו. 

 

אולם ההכרזה איננו סיום המסע. הכרזה הינה רק ההתחלה של מסע חדש של עם שמעצב מדינה יש מאין. עם שהיה רגיל אלפי שנים לחיות תחת שלטונות זרים, כעת צריך לקבוע את גורלו. חלק מהמסע ואחריות זו הינה קביעת מוסדות שלטון ומשפט. כאשר השלד הינו מערכת חוקים ישנה-חדשה-מתחדשת. 

 

זו מלאכה שלעולם איננה מסתיימת. כך חוק נחקק ולאחר מכן בימ"ש מתערב ולאחר מכן החוק מתוקן. וחוזר חלילה. אחד הסיפורים הוותיקים ומעוררי הפולמוס הגדולים בעולם המשפטי בארצנו הינו הפרשנות החוזית. נדמה כי בתי משפט ואקדמאים שפכו נהרות של דיו בנושא זה.

 

אין אני מתיימר להגיר דיו נוסף. אשתדל אף להימנע מתפיסת צד במאבקי מגדל השן של השופטים ברק ודנצינגר. אתמצת רק כי אי שם באמצע שנות התשעים ניתן פסק דין אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ פ"ד מט (2), 265) אשר ניפץ את ההלכה הקיימת וקבע את ההלכה המחייבת (עד לתיקון החוק לאחרונה) לעניין פרשנות החוזה. 

 

השופט ברק קבע בפסק הדין כי לפרשן (דהינו לבית המשפט) יש את החירות והזכות להיכנס בנעלי הצדדים לחוזה ולקבוע דברים אשר לא קבעו בינהם בחוזה עצמו. סוף לתורת השלבים בפרשנות (לשון ורק לאחר מכן בחינת הנסיבות חיצוניות) וראשית עידן השלב האחד (לשון ונסיבות גם יחד). 

 

הפולמוס שהתעורר אדיר וזאת כי עצמאות וחירות הצדדים לקבוע את גורלם באמצעות חוזה נפגעה. הפרשן יהיה רשאי לחדור מעתה ולפגוע בעצמאות זאת ולעצב את גורל הצדדים החוזיים. גם אם לא רשמו זאת בחוזה יוכל להשלים ולהכתיב דברים לחוזה בשל עקרון תום הלב

 

והנה בתחילת שנת 2011 (וליתר דיוק 17.1.11) תוקן חוק החוזים (חלק כללי) ושונה סעיף 25. מטרת התיקון לעניות דעתי : השבת העצמאות לצדדים החוזיים. הנוסח החדש הינו:

 

  "(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

 

 גם תיקון זה כבר מעורר "מהומות" בכתלי בית משפט והאקדמיה. לדעת רבים הניסוח דווקא מאמץ את גישתו של השופט ברק ולמעשה פוגע קשות בעצמאות של הצדדים לחוזה. גם כאן לא אעמיק בדיון וזאת כי קצרה היריעה, אלא אפנה למאמרה המצוין של פרופ' נילי כהן בגיליון האחרון של "עורך הדין" ("הניסוח בעיתי, התכלית ברורה", עמ' 102 גיליון אפריל 2011).

 

אני סבור כי העצמאות החוזית הינה ערך מקודש. אנו, עורכי הדין, עמלים ימים ולילות על ניסוחים של סעיף זה ותת סעיף זה. אנו משקיעים מאות שעות עבודה במשא ומתן לקראת החתימה. לאחר מכן לקוחותינו שמים ידם וחותמים על החוזה. בהתאם המנדט שבית משפט נוטל לו להתערב לאחר מכן כפרשן חייב להיות מוגבל ומצומצם. הצדדים הם אלו שצריכים להיות אחראים לגורלם, גם אם הגורל נקשר בחוזה. על בית המשפט להימנע מפגיעה בחירות של הצדדים לחוזה. 

 

בברכת חג עצמאות (מדינית וחוזית) שמח,

 

עו"ד איתי הפלר

 

"החוזה הוא כל כך חד צדדי שאני מתפלא שהוא כתוב על שני צידי הנייר" – לורד אוורשם.